ע"א 4939/17

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס להפקעת מקרקעין ולפיצויים המגיעים לבעלי הקרקע. על בית המשפט להעריך את הפיצוי על פי הפקודה, ובפרט על פי סעיף 12(ה), המחייב את בית המשפט לערוך שתי שומות של דמי החכירה ולפסוק את הסכום הקטן יותר. השומה הראשונה מתבססת על ההפסד בפועל שנגרם לבעל הקרקע, תוך התחשבות בגורמים שונים כגון אופיו, גודלו, מבנהו ומיקומו של הנכס, ואילו השומה השנייה מחשבת את התשלום בשיעור של עד 6% משווי ההון של הקרקע. בית המשפט בחר שלא לאמץ את הערכותיהם של שני שמאים, פן ורוגובין, בשל ליקויים בדו"חות שלהם, ובמקום זאת העריך את הפיצוי עצמו. עבור התקופה שקדמה להגשת התביעה פסק בית המשפט 8,520,000 ₪, ועבור התקופה שלאחריה קבע אגרה בסך 375 ₪ לדונם. אומדן זה התבסס על השימוש הממוצע בקרקע חקלאית ונועד לפצות על ההפסד בפועל ככל האפשר. בית המשפט שקל גם את שיעור התשואה ממקרים קודמים, כגון פרשת טבר, שעסקה בהפקעת קרקעות דומות, כדי להעריך את סבירות הפיצוי. בית המשפט מצא כי הפיצוי שנפסק היה סביר ועולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות, ולפיכך אין בו כדי להתערב בהחלטת בית משפט קמא בנוגע לפיצויים בעבר ובעתיד, כמו גם בהוצאות ושכר הטרחה שנפסקו. הן הערעור והן הערעור שכנגד נדחים, ולא יוטלו הוצאות נוספות.