ת"א 24185-02-10

תקציר

התובע, ששימש כנאמן עבור מר לוי, תבע את הנתבעים לאכוף הסכם נאמנות למכירת קרקע. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שלא הייתה יריבות בינם לבין התובע, שכן התובע לא היה הרוכש. בית המשפט דחה את הטענה, בקובעו כי לתובע, כנאמן, הייתה יריבות משפטית עם הנתבעים והוא זכאי להגיש את התביעה. אין חולק כי הנתבע לא חתם על הסכם הנאמנות. התובעת טענה כי בן זוגה של הנתבעת, בן דור, חתם בשמה על ההסכם ברשותה, ולכן ההסכם תקף ומחייב. בית המשפט מצא כי בן דור חתם על ההסכם, אך התובע לא הוכיח כי עשה כן כנציגה המוסמך של הנתבעת. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין כל ראיה למשימה כלשהי שניתנה לבן דור על ידי הנאשם. עוד נמצא כי הסכם הנאמנות נעדר את הוודאות והסופיות הנדרשות כדי להוות הסכם מכר מחייב. גם אם הנתבע היה מאשר לבן דור לחתום על ההסכם, עדיין התביעה הייתה נדחית, שכן ההסכם נעדר תנאים מהותיים וכוונת הצדדים הצביעה על משא ומתן עתידי. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התובע והמוטב, מר לוי, לא התכוונו להיכנס למערכת יחסים משפטית מחייבת; במקום זאת, התובע פעל כמתווך הבוחן את הפוטנציאל למציאת קונה. לבסוף, ההסכם לא הפך לבלתי חוקי ובלתי ניתן לאכיפה משום שהתובעת, מתווכת במקרקעין, ניסחה אותו, שכן להוראה האוסרת פעולה כזו בחוק מתווכי מקרקעין לא הייתה כל תוצאה כזו. משכך, נדחתה התביעה, והתובע חויב בתשלום הוצאות הנתבעים ושכר טרחתם.