ע"א 391/88

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על אכיפת מזכר הבנות למכירת זכויות שכירות בדירה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והערעור שכנגד על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר צידד במשיבים (בתו וחתנו של המנוח המערער). המזכר, שנחתם בין המנוח לבין המשיבים, התווה את מכירת זכויות השכירות של המנוח בדירה, תוך תשלום 400,000 לירות. עם זאת, החזקה בדירה לא הועברה בשל צו מניעה וצו עיקול. משסירב המנוח לחתום על הסכם מכר, עתרו המשיבים לאכיפת התזכיר. בית המשפט המחוזי הורה על רישום זכויות החכירה של המנוח על שם המשיבים ועל יתרת התשלום לפי התזכיר. בית המשפט גם פסק ריבית על החוב בשיעור של 4% לשנה, אך לא העניק הפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלום. בית המשפט העליון קבע, כי ערכאת הערעור רשאית להתערב בהעדר בקשה להבדלי זיקה ועניין בכתב התביעה, כל עוד לא דחה בית משפט קמא סעד זה במתכוון. ככלל, יש לפסוק הפרשים וריבית אלה עד למועד פסק הדין, אך לבית המשפט שיקול דעת לפסוק אחרת אם הצד הזוכה עיכב את ההליך. אף שבתי המשפט ממעטים לסטות מעילות הערעור, נוכח הנסיבות המיוחדות – ומאחר שהמשיבים לכאורה לא שילמו תשלומים – הסכים בית המשפט לתקן את השמטת הפרשי ההצמדה מפסק הדין. באשר לערעור שכנגד, דחה בית המשפט העליון את טענת המשיבים כי התזכיר נוגע לדירה כולה. מהראיות עולה כי העסקה התייחסה רק למחצית מזכויות החכירה, למרות שהמנוח החזיק בתחילה בזכויות בנכס כולו. עוד קבע בית המשפט כי לפני תיקון החוק ניתן היה לפסוק ריבית רק על סכום הקרן ולא על הפרשי הצמדה. כך, הריבית עד למועד פסק הדין תתווסף לקרן, לפני כל שערוך. הערעור העיקרי והערעור שכנגד התקבלו, וכל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות. על פי פסק הדין, הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי יחייבו בהפרשי הצמדה וריבית ממועד כניסת התיקון לתוקף, אם לא ישולמו בתוך שלושה חודשים. השופט שמגר, שכתב את פסק הדין, נתמך על ידי השופטים גולדברג ומלץ.