ע"ע 300215/98

תקציר

פסק הדין עוסק בעיקרו במחלוקת על שכר שלא שולם ודמי חופשה בין המערערת לבין המשיב, שהוכרעה בבית הדין האזורי בירושלים. תחילה דחה בית הדין את מרבית טענות המערערת, ופסק בחודש אוגוסט 1994 סכום קטן בלבד בגין הפרשי שכר, שכללו דמי חופשה. המערערת ערערה על החלטה זו, וטענה כי ימי החופשה לא הוכרו די הצורך בכתב התביעה. עם זאת, המשיב טען מנגד כי התביעה כוללת מטבעה שכר שלא שולם, ולכן טענת דמי החופשה אינה רלוונטית. בית המשפט מצא ראיות המצביעות על זכאות לדמי חופשה עבור התקופה שמיום 8.8.94 ועד ליום 28.8.94, שקיבלו תוקף בעדויות ובתלושי שכר, למרות שהמערערת לא הבהירה את מרכיבי התשלום. בחקירתו הנגדית עלה, כי מנהלו של המערער הסכים לשימוש של המשיב בימי חופשה וגילה בלבול באשר לסכומים המדויקים ששולמו. בעקבות זאת, החליט בית הדין לפסוק להלנה פיצויים, גם אם מופחתים, בגין העיכוב בתשלום, תוך התחשבות הן בהרתעה והן בהגינות כלפי המעסיק. הפיצוי הותאם בהדרגה על בסיס לוחות זמנים משפטיים ספציפיים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט את סכום החוב על 962 ₪, שהסתיים בשל פעולות ההלכה של המערערת, שהניעו את ההליך המשפטי, ופסק כי על כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות.