ע"א 692/66

תקציר

נסוב סביב שטר חוב על סך 5000 ל"י שנכתב על ידי המערער הראשון, אחד משני דירקטורים בחברה המערערת השנייה, ונמסר למנהל השני של החברה, ונועד להיות מופקד בחשבון הבנק של החברה. במקום זאת, היא נסחרה למשיבה הראשונה, מה שהוביל לדרישת תשלום. שאלת המפתח הייתה האם חותמת החברה, המוטבעת על השטר, היא אישור או ערבות תקפים. בית המשפט המחוזי קבע כי החותם אכן מהווה אינדיקציה מספקת לחבות החברה, שכן הוא הוחתם על ידי שני הדירקטורים או לפחות בהסכמת המערערת הראשונה. על פסק דין זה הוגש ערעור, אך בית המשפט העליון דחה את הערעור. בית המשפט אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי חותמת החברה, שהוטבעה פעמיים על השטר, מהווה אינדיקציה תקפה לכוונת החברה להיות מחויבת בשטר. בית המשפט העליון דחה גם טענות לחוסר תום לב, והדגיש כי השטר נשא ארבע חתימות אישור, כולל שלוש חותמות חותמות, המעידות על כך שנסחר כראוי. יתר על כן, התקנות הפנימיות של החברה לא היו ברורות לגבי מספר החתימות הנדרש, וסעיף 92(ב) לפקודת השטרות קובע כי די בחותמת חברה לבדה כדי לחייב את החברה. משכך, קבע בית המשפט כי המשיב הראשון פעל בתום לב ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה למערערים לשלם את הסכום הנקוב בשטר, בצירוף ריבית והוצאות.