עש"מ 3/71

תקציר

גזר הדין המדובר הוא בתיק של עובד ציבור שהורשע בקבלת שוחד. בעקבות הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירה לפי החוק לתיקון חוק העונשין (עבירות שוחד), הובא המערער בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. התביעה ביקשה את פיטוריו, ואילו משרד הבריאות הציע לעבור לתפקיד אחר. בסופו של דבר גזר עליו בית הדין המשמעתי פיטורים תוך תשלום פנסיה מגיל 60. המערער ערער על פסק דין זה, בטענה כי בית המשפט היה נוקשה מדי. בית המשפט העליון, אף שבדרך כלל נרתע מהתערבות בשיקול דעתו של בית הדין למשמעת, מצא כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות. בית הדין הדגיש את הצורך להבחין בין העברת עובד מתפקידו לבין פסילתו משירות המדינה לחלוטין. נוכח היעדרה של הוראת חוק המחייבת במפורש פיטורים בעבירות שוחד, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, קבע בית הדין כי פיטורים אינם צריכים להיות צעד שבשגרה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ותיקן את גזר הדין. במקום פיטורים, המערער ירד בשתי דרגות, ייפסל מתפקידו הקודם למשך שלוש שנים, ויועבר לתפקיד אחר במשרד הבריאות, כפי שהציע המשרד. קביעה זו התבססה על נסיבותיו הספציפיות של המקרה, פועלו החיובי של המערער ועברו הציבורי, והאפשרויות המעשיות להעברתו לתפקיד אחר. בית המשפט הדגיש את חומרת עבירות השוחד ואת הצורך בהרתעה, אך גם הכיר בכך שהעברה והורדה בדרגה יכולות לשמש עונש מספיק. פסק דין זה בא לאזן בין מיצוי הדין עם המערער לבין הכרת הניואנסים בעניינו, תוך העברת מסר של הרתעה לעובדי ציבור אחרים. התוצאה המעשית מאפשרת פשרה בין קריאת התביעה לפיטורים לבין הצעת המשרד להעברה.