עש"מ 5/86

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. המערער, עובד מדינה, הואשם במספר סעיפים של הפרת סעיפים 17(1) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, בגין מעשים והתנהגות הנחשבים פוגעים במשמעת בשירות המדינה ואינם הולמים את תפקידו. האישומים נבעו מכך שהמערער הפר את סעיף 1(5) לחוק שירות המדינה (סיווג פעילות מפלגתית וגיוס כספים), התשי"ט-1959, האוסר על עובדי מדינה לבקר בפומבי את מדיניות משרדיהם או הממשלה. בית המשפט הכיר בחשיבותו של חופש הביטוי, והכיר בהבדל בהיקף הפעולה בין אזרחים מן השורה לבין עובדי ציבור. ההגבלות על האחרון, הסביר בית המשפט, נחוצות כדי לשמור על האינטרס הציבורי בשירות ציבורי בעל יכולת, והאיזון הוא הקריטריון המכריע. מערכת היחסים בין עובד למעביד דורשת נאמנות ומידה מסוימת של איפוק, במיוחד בעניינים הקשורים לעבודתו של העובד. מצופה מעובדי ציבור להביע את דעתם באופן פנימי, בערוצים ארגוניים ולא באמצעות ביקורת ציבורית. בית המשפט הדגיש את זכות הציבור לשמוע דעות מגוונות ואת חשיבות ההגנה על חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. עם זאת, ביקורת של עובדי ציבור, במיוחד כאשר היא פוליטית באופיה, עלולה לפגוע בתדמיתו ובתפקודו של שירות המדינה. בית המשפט פירש את סעיף 1(5) כאוסר על ביקורת העלולה לגרום נזק כמעט ודאי לשירות המדינה. במקרה הנוכחי, המערער, שהחזיק בתפקיד יחסי חוץ, תקף שוב ושוב את הממשלה ואת מדיניותה באופן חריף ומעליב, ונקט עמדות פוליטיות אקטיביות. בית הדין אישר את הרשעתו של בית הדין למשמעת, וקבע כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם תפקידו ומהווים הפרת משמעת. בעוד שבית המשפט נטה לצמצם את ההגבלות על חופש הביטוי, התנהלותו של המערער הפרה בבירור את האיסורים החלים על עובדי ציבור. הערעור התקבל בחלקו בעניין העונש, כאשר בית הדין הסיר את ההוראה לשלילת זכויותיו הפנסיוניות של המערער, תוך נקיטת אמצעי משמעת אחרים.