עע"מ 3411/19

תקציר

במקרה דנן, ערערה המערערת על תוקפה של הפקעת מקרקעין, בטענה לפגמים פרוצדורליים ולהזנחת המטרה הציבורית העומדת מאחוריה. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי חרף השיהוי והמורכבות הפרוצדורלית, המערערת לא הצליחה להוכיח כי הפגמים הגיעו לרמה קריטית המצדיקה את ביטול ההפקעה. הליכי ההפקעה החלו בשנת 1974, בעיכובים משמעותיים בשל מורכבות תכנונית והתנגדות המערער. עם זאת, מאמציה האחרונים של הוועדה המקומית העידו על ניסיונות מתמשכים להגשים את מטרת ההפקעה, לרבות יוזמות תכנוניות שונות, אשר הצביעו על כך שהמשיבים לא זנחו את ההפקעה. מעשיהם של המשיבים לא נחשבו בלתי סבירים, ונותר אינטרס ציבורי כלשהו המצדיק את ההפקעה, במיוחד בהתחשב בצורכי הצמיחה והפיתוח העירוני של האזור. טענות המערערת לפגיעה לא הוכחו, שכן הקרקע עדיין שימשה למפעל בטון במהלך ההליך הממושך. כמו כן, בית המשפט לא ראה צורך להתערב בשיקול הדעת המקצועי של רשויות התכנון או ליתן סעדים חלופיים כגון פיצויים, שכן ההפקעה לא הושלמה ולא נמצאו ליקויים פרוצדורליים מהותיים. משכך, נדחה הערעור, והמערער חויב בהוצאות המשיבים. פסק הדין מדגיש את הריסון השיפוטי בהחלטות רשויות התכנון ומדגיש את האיזון בין ליקויים פרוצדורליים לבין אינטרס ציבורי במקרים של הפקעת נכסים.