ע"א 2730/98

תקציר

במקרה הנדון קיבל בית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שפסל עצמו מלהמשיך לדון בתביעות פיצויים שהגישו אלמנתו וילדיו של עובד שנפטר. הפסילה הראשונית נבעה מטענות למשוא פנים שהגיש בא כוח התובעים, שטען כי השופט השתמש כלפיו בשפה משפילה והפגין משוא פנים בכך שרמז לרשלנות תורמת מצד המנוח. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה כי דבריו של השופט קמא נאמרו בהקשר של ניסיון לקדם הסדר, ולא הצביעו על משוא פנים כלשהו שיחייב פסילה. בחוות הדעת בערעור הודגש כי החלטות פרוצדורליות שאינן לטובת צד אחד אינן מצדיקות אוטומטית פסילה, ויש להתייחס לערעורים באמצעות בקשות רשות ערעור. זאת ועוד, ערכאת הערעור חששה כי הפסילה והשיהוי הנובע ממנה יגרמו נזק מופרז למערערים, אשר טענו כי השופט קמא גילה סבלנות למרות התנהגות בלתי הולמת חוזרת ונשנית של בא כוח התובעים. החלטת הערעור הדגישה כי תחושות סובייקטיביות של משוא פנים מצד עורך דין של צד אינן צריכות להכתיב פסילה שיפוטית, והזהירה מפני מתן "זכות וטו" לבעלי דין על הרשות השופטת. בית המשפט ציין כי רבות מהטענות החדשות של התובעים פגומות פרוצדורלית, שכן הן לא נתמכו בתצהירים והועלו לראשונה בערעור. בסופו של דבר, התקבל הערעור לטובת המערערים, תוך חיוב התובעים לשאת בהוצאות המשפט, תוך הדגשת חשיבות השמירה על טוהר המידות הפרוצדורלית ומזעור שיבושים מיותרים בהליכים משפטיים.