ע"א 118/93

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה של חוק הערבות, התשכ"ז-1967, קיבלה ריטמו בע"מ הלוואה משמעותית מבנק מרכנתיל בע"מ, בערבות אישית הן של שלושת הדירקטורים של ריטמו והן באמצעות ערבות בנקאית נוספת מבנק דיסקונט. כאשר אחד הדירקטורים, פרץ, ביקש להחזיר את הערבות הבנקאית והבטיח להחליפה, אך לא עשה זאת, הבנק סירב לחדש את ההלוואה ותבע את ריטמו ואת הערבים לפירעון. בית המשפט המחוזי איפשר לריטמו להתגונן, תוך שהוא מציין רשלנות או חוסר תום לב פוטנציאליים מצד הבנק בהחזרת הערבות הבנקאית, אך שלל את אותה זכות מהערבים, מה שהוביל לפסק דין שחייב אותם להחזיר את ההלוואה בתוספת ריבית. בית המשפט העליון היה מעורב בעקבות ערעור של אחד הערבים, גמבש. בית המשפט בחן מספר שאלות משפטיות מרכזיות: האם תביעות קיזוז יכולות להיחשב כ"תביעות" לפי סעיף 7(א) לחוק הערבות, תוקפה של טענת קיזוז כהגנה לערב והשלכותיהן של הוראות חוזיות לפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ב-1982. בית המשפט הכיר בכך שקיזוז הוא תביעה לגיטימית, המגנה הן על הערבים והן על הנושים מפני עשיית עושר ולא במשפט והתדיינות משפטית מיותרת, והתיר לגמבש להתגונן בעילות אלה. כמו כן, היא התייחסה לשאלה האם סעיפים בהסכם הערבות עלולים להיות מפלים לפי חוק החוזים האחידים והדגישה כי תום הלב חייב לעמוד בבסיס כל הפעולות החוזיות, תוך ערעור על השאלה האם בנקים יכולים לפעול בחסינות מעונש תחת סעיפי פטור רחבים. בסופו של דבר, בית המשפט העניק לגמבש רשות להתגונן בכמה היבטים, כולל טענת הקיזוז, סעיפים מפלים פוטנציאליים וחוסר תום לב לכאורה מצד הבנק, מה שאפשר בחינה מקיפה יותר של סוגיות מורכבות אלה במשפט.