ע"פ 257/74

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק באישום רצח נגד יחזקאל עמקייס, שהואשם ברצח חנה מהטבי. המנוחה, שעסקה בזנות, נפטרה מכוויות קשות בכל חלקי גופה, שכיסו עד 80% מגופה. הראיה העיקרית שהציגה התביעה הייתה הצהרת הגסיסה של מהטבי, שטענה כי אמקייס שפך עליה נפט והצית אותה. השופטים נדרשו להכריע האם אמירה זו יכולה להיות קבילה כראיה, ואם כן, האם די בה כדי להרשיע את המערער מעבר לספק סביר. בית המשפט העליון קבע כי רק אמירתה האחרונה של מהטבי יכולה להתקבל כהצהרת גוסס לפי סעיף 10(3) לפקודת הראיות, כפי שאמרה כאשר ראתה עצמה גוססת ואכן הייתה במצב של גסיסה. אולם, גם אמירה זו, יחד עם שתיקתו של המערער במהלך משפטו, לא הספיקו כדי להרשיעו. בית המשפט הדגיש את החיסרון המהותי בקבלת הצהרות גוססות כראיות, שכן הן מכלי שני ולא ניתן להעריך כראוי את אמיתותן. יתר על כן, הראיות הרפואיות הראו כי מצבה של מהטבי השתנה במהלך אשפוזה והייתה תקווה להצילה, עד הימים האחרונים לפני מותה. לכן, הצהרותיה הקודמות לא יכלו להיחשב כהצהרות גוססות. השופטים הצביעו גם על סתירות בהתבטאויותיו השונות של מהטבי ביחס לאירועים שהובילו לביצוע העבירה, שהחלישו את משקלן של הראיות המפלילות. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין די ראיות מעבר לספק סביר כדי להוכיח את אשמתו של אמקייס. שתיקתו של המערער ושינוי הודעותיו עוררו חשד, אך אין בהן כדי להוות תחליף לראיות קבילות מספיקות. לפיכך, הערעור התקבל, ההרשעה וגזר הדין בוטלו, והמערער זוכה מאשמת הרצח.