ע"א 55809-01-12

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש מנהל נגד שתי חברות ושלושה ממנהליהן, בגין אי תשלום שכרה. התובעת טענה כי על פי ההסכם בין הצדדים, היא הייתה אמורה לקבל סכום מסוים כשכר, אותו סירבו החברות לשלם. הנתבעים טענו כי העסקה עליה התבססה זכותו של התובע לשכר, לא הושלמה, ולכן החובה לשלם את השכר לא הבשילה. בית המשפט המחוזי קבע כי העסקה הושלמה, אך במקום השכר המוסכם זכאית התובעת לשכר ראוי, אותו קבע, שישולם על ידי החברות. בית המשפט גם קבע כי המנהלים אינם נושאים באחריות אישית, ולכן סירב להרים את מסך ההתאגדות. בית המשפט העליון קבע, כי צדק וקבע בית המשפט המחוזי כי העסקה הושלמה, ועל כן הבשילה זכותו של התובע לשכר המוסכם. בית המשפט קבע כי התובעת זכאית למלוא סכום השכר המוסכם מהחברות, ולא רק לשכר ראוי, שכן הסכם הצדדים קובע את גובה השכר, ולא הייתה טענה כי ההסכם נפגם או הופר, או כי השכר שנקבע בו היה מופרז או בלתי סביר. עוד קבע בית המשפט כי המנהלים אינם אחראים אישית לחובות החברות, שכן התובעת לא הוכיחה קיומו של "מימון רזה", ובוודאי שלא הוכיחה את התנאים המצדיקים הרמת מסך התאגדות וחיוב אישי של המנהלים. לבסוף, קבע בית המשפט כי התנהלות המנהלים אינה מהווה עילה להפרת חוזה, שכן החלטתם שלא לשלם את השכר המגיע לתובע התקבלה מתוקף תפקידם כדירקטורים בחברות ולטובתם, ואין כל ראיה לכך שהיא הונעה משיקולים זרים או מחוסר תום לב מצדם. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי, ונקבע כי על החברות לשלם לתובע את מלוא סכום השכר המוסכם, בתוספת ריבית.