בש"א 2540/05

תקציר

בעלי נכס מסחרי, שהיו גם החייבים, ביקשו עיכוב ביצוע החלטת מנהל ההוצאה לפועל לאשר את מכירת הנכס שלהם. הנכס שועבד להבטחת הלוואה מבנק, וכונסי נכסים מונו לנהל את מכירתו. החייבים טענו כי הם מנהלים משא ומתן עם כונסי הנכסים כאשר האחרונים סיימו לפתע את המו"מ וביקשו אישור למכירה, אותו אישר מנהל ההוצאה לפועל מבלי לתת לחייבים שהות להגיב. עוד טענו החייבים כי הגישו הצעה גבוהה יותר מההצעה הזוכה וכי דחיית ההוצאה לפועל לא רק תיטיב עמם אלא גם עם נושיהם, שכן ניתן למכור את הנכס במחיר גבוה יותר. מנגד, טענו המשיבים, לרבות הבנק וכונסי הנכסים, כי יש לדחות את הבקשה מאחר שאינה מגובה בתצהיר וכי בקשת החייבים לעיון חוזר היא "גשר מלאכותי" להארכת המועד להגשת ערעור. עוד הדגישו כי טענות החייבים עמומות ובלתי מבוססות וכי הרוכשים פעלו בתום לב ושילמו באופן חלקי עבור הנכס. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי סיכויי ההצלחה של החייבים בערעורם אינם גבוהים. עוד צוין כי הנכס היה השקעה כלכלית וטענות החייבים לרווחים עתידיים פוטנציאליים היו ספקולטיביות. בית המשפט מצא כי החייבים לא הוכיחו די הצורך כי אי עיכוב ההוצאה לפועל יגרום להם נזק בלתי הפיך. בנוסף, הסכים בית המשפט לטענות המשיבים בדבר הצעת החייבים והעדר הערבות, וכן להצעתו של קונה אנונימי. בסופו של דבר, מאחר שהחייבים לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, פסק בית המשפט שלא לעכב את ביצוע המכירה. החייבים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.