רע"א 6998/11

תקציר

בעניין משפטי הנוגע לסמכות פרוצדורלית ומהותית, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש ליתן למבקש רשות ערעור ולהתייחס למקרה כאל ערעור, ולהותירו לגופו. עניינו של בית המשפט המחוזי בבחינת החלטת בית משפט השלום בעניין החזקה במקרקעין ומעורבות המשטרה לפי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. היה על בית המשפט המחוזי לדון תחילה בערעור, שכן הסוגיה נבעה מסיווג פרוצדורלי בשאלה האם החלטת בית משפט השלום היא "החלטה אחרת" או "פסק דין". המשיב טעה וביקש סעד "מינהלי" באמצעות בית משפט "אזרחי", שהוכר רק על ידי בית המשפט העליון בפעולות ספציפיות בהנחיית המשטרה. למרות המחדלים הפרוצדורליים, התמקדו הצדדים ובית משפט השלום בהחזקה ולא בתפקידה של המשטרה בסעד עצמי. בית משפט השלום, אף שבתחילה היה בלתי מורשה, מיזג תביעה שיפוטית (לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין) עם תביעה קניינית (לפי סעיף 16), בענייני חזקה ללא מחלוקת על סמכות שיפוט. אופיו המזורז של ההליך בבית משפט השלום, שהגיע לשיאו בפסק דין ולא בהחלטה על סעד זמני, הוביל למסקנה כי ערעור כזה צריך להידון בהרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי (מיטב טלתא), ולא כבקשת ערעור של שופט יחיד. בפסק הדין הודגש כי החלטת בית משפט השלום היא פסק דין סופי בעניין החזקה, למרות זמניותה הפוטנציאלית של הסוגיה המהותית. כתוצאה מכך, הדיון בערעור מוחזר לבית המשפט המחוזי, וההליכים בבית משפט השלום מוקפאים. הערעור התקבל, תוך ביטול פסק הדין הקודם של בית המשפט המחוזי, והדגשת הצורך לבחון מחדש את הערעור בעדיפות, אך לא נקבעו הוצאות, תוך הכרה במסע הפרוצדורלי המורכב.