עת"מ 2274/05

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנות היחס בין מדיניות התכנון המקומית והארצית בישראל, ובפרט בכל הנוגע למתקני תקשורת. בזק, חברת תקשורת ישראלית, ביקשה להכשיר מתקן שידור הממוקם ברחובות והוקם ללא היתר לפני 1989. תמ"א 36א', שנכנסה לתוקף בשנת 2002, קבעה חלון זמן של שנתיים להכשרת מתקנים כאלה ללא עמידה בכל דרישות תכנית המתאר הארצית, כל עוד הם עומדים במגבלות הבטיחות. בזק טענה כי הוראות המעבר של תוכנית המתאר הארצית גוברות על דרישות התכנון המקומיות, והחברה צריכה רק לעמוד בתקנות הבטיחות. עם זאת, ועדת התכנון המקומית וועדת הערר דחו את בקשותיה של בזק, בנימוק של עמימות ואי עמידה בדרישות התוכנית המקומית. הוועדות פירשו את הוראות המעבר באופן שונה, מתוך סברה שאין בהן כדי לפסול את תנאי התכנון המקומי. בית המשפט הסכים עם פרשנות הוועדות, וקבע כי הוראות המעבר נועדו ליצור הרמוניה במעמדם של המתקנים הקיימים ולא להכשירם ללא כל דרישות תכנוניות מוקדמות. השופט הדגיש כי פרשנותו המילולית של החוק אינה תמיד הקובעת היחידה, ובמקרה זה תכליתן של הוראות המעבר הייתה מרכזית. משכך, קבע השופט כי דרישות התב"ע המקומית עדיין תקפות ונחוצות למילוי בזק. יתר על כן, השופט אישר את החלטות הוועדות כסבירות, וציין כי בזק לא הוכיחה די הצורך את מועד הקמת המתקן וכי דרישות הוועדות, כגון הגשת תוכנית בנייה, אינן בהכרח בלתי סבירות. לפיכך נדחתה העתירה, ובזק חויבה לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לכל אחד משני המשיבים.