בע"מ 300/22

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על סמכות השיפוט לדון בתביעה לביטול הסכם גירושין בין בני זוג מתגרשים. ההסכם גושר ולאחר מכן אושר על ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה וקיבל תוקף של חוק בפברואר 2020. האישה, שטענה כי ההסכם נחתם בלחץ וללא רצונה החופשי, עתרה בדצמבר 2020 לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בבקשה לבטל את ההסכם. הבעל הגיב בהגשת בקשה מקדמית לדחיית התביעה בשל היעדר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, בטענה כי סמכות זו נתונה לבית הדין הרבני. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה, אך בהמשך פסק בית המשפט המחוזי בנצרת לטובת הבעל, וקיבל את טענתו כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעות הקשורות להסכם הגירושין. עם זאת, בית המשפט המחוזי החזיר את סוגיית "סמכותו המקורית" של בית הדין הרבני לדיון בבית המשפט לענייני משפחה. לאחר דיון הוכחות, החליט בית המשפט לענייני משפחה לעכב את ההליכים ולאפשר לבעל לערער על החלטת הראיות לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו הסופית, אישר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה וחזר והדגיש כי על בית המשפט לענייני משפחה לפסוק תחילה בסוגיית סמכותו המקורית של בית הדין הרבני. השופטת, השופטת א.ש., לאחר שעיין בתיקי התיק, החליטה לדון בבקשה כערעור וקיבלה אותה. פסק הדין הפך את החלטות בתי המשפט קמא וקבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בכל הטענות הנוגעות לתוקפו של הסכם הגירושין וההליכים שקדמו לו. השופטת הדגישה כי הסמכות המהותית נקבעת על פי אופי הטענות והבקשות בכתב הדין הראשון, ולא על פי שמיעת ראיות, וכי בית הדין הרבני רכש סמכות כאשר שני הצדדים הסכימו להליך. בפסק הדין נקבע כי החלטות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי היו שגויות והפנו את התיק לבית הדין הרבני, שבסמכותו לדון לגופו של עניין. השופט בחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים בהליך הערעור.