ת"א 29531-03-11

תקציר

פסק דין זה סובב סביב תביעה לפיצוי כספי שהגיש עורך דין, התובע, נגד שני נתבעים – עורך דין נוסף ולקוחו – על סמך שלושה מכתבים שונים. הנתבעים טענו לדחיית התביעה על הסף, תוך שימוש בהגנה המוחלטת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו פרסומים שנאמרו במסגרת הליכים משפטיים. שני המכתבים הראשונים, שנשלחו על ידי עורך הדין הנתבע בשם מרשו, נגעו לטענת הלקוח כי חתימתו על ייפוי כוח למכירת נכס זויפה. בעוד שהמכתב הראשון התייחס במפורש לאדם אחר ולא לתובע, המכתב השני הכיל אמירות כלליות. המכתב השלישי, תלונה נגד התובע שנשלחה ללשכת עורכי הדין על ידי עורך הדין הנתבע, חזר על טענות שהועלו בהליך המשפטי. הנתבעים טענו כי כל שלוש האותיות נופלות בגדרו של סעיף 13(5) ולכן הן ראויות להגנה מוחלטת. בית המשפט הסכים עם עמדת הנתבעים, והדגיש את הפרשנות המרחיבה של המונח "תוך כדי דיון" בסעיף 13(5). צוין כי המכתבים קשורים קשר הדוק להליכים המשפטיים ומהווים צעדים שננקטו לפניהם. החסינות המוחלטת חלה על אף שהדברים במכתבים לא חזרו על עצמם בתביעה המשפטית עצמה וללא קשר לחומרת הטענות. בית המשפט הדגיש אף הוא את חומרת סגירת שערי הצדק בפני תובע, אך הגיע למסקנה כי במקרה זה תחולתה של ההגנה המוחלטת עולה מכתב התביעה עצמו. כמו כן, תוקן מחדלם של הנתבעים לכלול קו הגנה זה בכתב הגנתם, והוחל תיקון. יש לציין כי בית המשפט הזכיר לעורכי הדין הנתבעים את החובה להתבטא בכבוד כלפי עמיתיהם והזכיר את האפשרות לבחון חריגות לכאורה במסגרות אחרות. בסופו של דבר נדחתה התביעה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.