ע"א 334/89

תקציר

בפסק דין של בית המשפט העליון נסוב התיק סביב תביעת לשון הרע שיזם עיתונאי, המשיב, נגד מספר מערערים, בהם בדרן ידוע, המערער מס' 1. לשון הרע נבעה מכתבה שפרסם המשיב בשנת 1967 בדבר לידת ילדו של הבדרן מחוץ לנישואין. שנים לאחר מכן, בשנת 1986, בראיון שערכה המערערת מס' 4 ופורסם בעיתונה של המערערת מס' 2, יוחסו למשיבה אמירות מהן עולה כי היא מתחה ביקורת על חייה האישיים של הבדרנית, שלטענתה מעולם לא היו דעותיה. בית המשפט הדגיש את האופי האובייקטיבי של ביסוס לשון הרע, תוך התמקדות באופן שבו האמירות עשויות להיתפס על ידי החברה ולא בכוונה העומדת מאחוריהן. נקבע כי ההתבטאויות שנאמרו כלפי המשיבה היו מזלזלות ועלולות לפגוע בשמה הטוב. חרף הגנות שונות שהעלו המערערים, כגון אמת, אינטרס ציבורי ותום לב, מצא בית המשפט כי הן אינן ישימות והגיע למסקנה כי המערערים לא נקטו אמצעים סבירים לאימות אמיתות דבריו הנטענים של המשיב. בנוסף, העיתוי וההצבה של התנצלות שהוציאה המערערת מס' 2 לא היו מספיקים. משכך, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה למערערים לשלם פיצויים, תוך שימת דגש על הסטנדרטים המחמירים שעל העיתונות לדבוק בהם בשל היקפם הרחב. יש לציין כי חוות דעת חולקת של הנשיא שמגר הצביעה על כך שניתן היה לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט.