ת"א 26426-03-15

תקציר

המקרה נסוב סביב הסכם חכירה של קרקע עירונית לתקופה העולה על חמש שנים, הטעון אישור שר הפנים לפי סעיף 188 לפקודת העיריות. העירייה טענה כי אין להטיל עליה את האחריות להיעדר האישור, ואילו הנתבעת טענה כי חוסר המעש והעיכוב של העירייה גרמו לאי קיום תנאי ההשעיה. בית המשפט קבע כי על העירייה, כרשות ציבורית, מוטלת החובה לנהוג בתום לב ולגלות שקידה ראויה בקבלת האישור. נמצא כי העירייה לא עשתה כן והמשיכה להכיר בתפוסת הנתבעת זמן רב לאחר שחלף הזמן הסביר לאישור. הדבר הוביל את בית המשפט למסקנה כי חוזי החכירה נגועים באי חוקיות, שכן הם מפרים את סעיף 188 לפקודת העיריות. למרות מחדלי העירייה, מידת אי החוקיות בחכירה השנייה, היעדר הצדקה להקצאת שטח גדול לנתבעת ללא מכרז ואי סדרים בבנייה, שקלו לטובת החלת כלל ההשבה המלאה. בית המשפט קבע כי אכלוס הנאשם היה בלתי חוקי והורה על פינויו ממקרקעי העירייה בתוך פרק זמן סביר של 180 יום. בנוסף, דן פסק הדין ביחסי הגומלין בין המשפט הציבורי לפרטי, בעקרונות תום הלב והתקינות המנהלית ובהשלכות של בטלות. בית המשפט הדגיש כי חומרת אי החוקיות והאינטרס הציבורי גוברים על שיקולי הצדק הפרטי, מה גם שהנאשם היה מודע לדרישת האישור ואף תרם לעיכוב. פסק הדין דחה את טענות הנתבעת בדבר התיישנות, שיהוי והכרזת העירייה כ"עירייה איתנה", וקבע כי הן חסרות שחר. עוד קבע בית המשפט כי הנתבע אינו יכול לערער בעקיפין על החלטת משרד הפנים בהליך זה. לבסוף, בית המשפט לא נעתר לבקשת הנתבע לפיצוי כספי או למקרקעין חלופיים, קבע כי הבקשה אינה חוקית והותיר את הנושא להליך נפרד, אם בכלל. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, ולנתבע ניתן מועד אחרון לפינוי המקום.