ע"א 4909/21

תקציר

במקרה דנן, הערעור נדחה לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, בשל השגות פרוצדורליות שהעלתה המערערת כנגד אופן טיפולו של הפקיד בתביעת חוב. המערער מתח ביקורת על היעדר שימוע בעל-פה לעדויות עדים, אך כפי שהובהר במקרים דומים בעבר, לפקידים חופש פעולה רחב בביצוע תפקידם ללא צורך בניהול הליכים משפטיים פורמליים. תפקידו של בית המשפט הוא בעיקר פיקוח, המאופיין באיפוק. לאורך כל ההליך היו למערער הזדמנויות להציג את טיעוניו וראיותיו, לרבות תצהירים, אותם נמנע מלמסור למרות שציין בתחילה עדים המוכנים להעיד. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות המערער כי הפקיד התעלם מבקשותיו או כי זכויותיו נפגעו. בנוסף, טענת המערערת בדבר המועד השגוי של הסדר החוב השני נעדרה תימוכין בכתב, בעוד שראיות המשיב, לרבות תצהיר של מנהל הכספים ורישום ביומן, אישרו את לוח הזמנים של הפקיד. בנסיבות אלה ובעיקרון לפיו התערבות המערער בקביעות עובדתיות היא נדירה, דחיית הערעור נותרה בעינה, ולא ניתן צו להוצאות מאחר שלא התבקשה תגובה מהמשיב.