עב"ל 64316-12-18

תקציר

הערעור, שהוגש על ידי מטפלת לשעבר בגן ילדים, ביקש להכיר בליקויי הגב, הצוואר והברכיים שלה כפציעות הקשורות לעבודה שנגרמו כתוצאה ממיקרוטראומה. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור, בהסכמתו עם קביעת בית הדין האזורי כי המערערת לא הצליחה לבסס תשתית עובדתית למיקרוטראומה. לטענת בתי המשפט, עבודתה של המערערת כללה פעולות מגוונות, ובעוד שתנועות כיפוף היו ללא ספק חלק משגרת חייה, הן לא בוצעו בתדירות גבוהה או חוזרת ונשנית מספיק כדי לעמוד בדרישות החוק למיקרוטראומה. הפסיקה מדגישה כי תיאוריית המיקרוטראומה היא פיקציה משפטית מוגבלת, החלה רק כאשר מתקיימות דרישות משפטיות ספציפיות. לגבי פגיעות אורתופדיות כמו זו של המערער, על הראיות להראות תנועות חוזרות ונשנות המבוצעות בתדירות גבוהה לאורך זמן, על חלק גוף מוגדר. בעוד שהמערערת טענה לביצוע עשרות כפיפות בשעה, בית המשפט מצא קביעות אלה בלתי משכנעות ובמקום זאת אפיין אותן כפעולות ספורדיות הנעשות כמענה לצרכי הילדים. זאת ועוד, מגוון התנועות השונות שבוצעו במהלך יום העבודה, לרבות ישיבה והרמה, לצד היעדר תדירות רציפה, הכבידו על המערער. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי עבודה פיזית קשה לבדה אינה יכולה להוות מיקרוטראומה ודחה את הערעור מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.