ע"א 102/59

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור שהגיש פקיד השומה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי העדיף חברה, איסמר בע"מ, שערערה על הוראות פקיד השומה בנוגע למניות הבכורה שלה. פקיד השומה ראה בכספים שקיבלה איסמר בע"מ תמורת מניות אלה הכנסה חייבת במס, אך בית המשפט המחוזי חלק על כך וקבע כי אין לראות בכספים אלה ככאלה. פקיד השומה טען כי השיטה שבה חילקה איסמר בע"מ את המניות הללו הייתה פיקטיבית או מלאכותית, במטרה לעקוף את החוק ולהעלים תשלומי מס. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענה זו. איסמר בע"מ אילצה את מבקשי ההלוואות לרכוש מספר מסוים של מניות בכורה, ופרקטיקה זו נחשבה לגיטימית על ידי בית המשפט, כל עוד המניות עצמן היו בעלות ערך כלשהו. בית המשפט הכיר בכך שהיעדר זכויות הצבעה של המניות והיעדר תשלומי דיבידנד יכולים לתמוך בטענת פקיד השומה, אך אין בהם די בגורמים אלה לבדם כדי להוכיח כי למניות אין ערך. חשוב מכך, בית המשפט מצא כי פקיד השומה לא הביא ראיות מספיקות לסתור את ההנחה כי החברה הייתה מעוניינת באמת ובתמים בחלוקת מניות אלה לצורך הגדלת ההון. השופט לנדוי הדגיש כי לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות לבחון לעומק את שיקוליו של פקיד השומה והוא אינו מוגבל להתערבות רק במקרה של החלטה מינהלית. לאחר בחינת מכלול הראיות, הגיע השופט לנדוי למסקנה כי יש לדחות את ערעורו של פקיד השומה, החלטה שעליה הסכימו מ"מ הנשיא אגרנט והשופט זילברג. כתוצאה מכך, פסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי עמד בעינו, ופקיד השומה חויב לשלם את הוצאות הערעור של איסמר בע"מ.