בג"צ 673/89

תקציר

פסק הדין סובב סביב עתירה המערערת על סמכותו של בית דין רבני בתיק ירושה. העותרת טענה כי היא הייתה ידועה בציבור עם המנוח ולכן יש לה זכות להתנגד לסמכותו של בית הדין הרבני, המחייבת הסכמה בכתב של כל הצדדים הנוגעים בדבר. בית הדין הרבני, מצדו, נדרש לקבוע האם העותר אכן כשיר להיות ידוע בציבור, דבר שאינו מוכר בדין הדתי. בדעת הרוב נקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לבחון את התנאים המוקדמים לסמכותו, לרבות מעמדו של העותר. נמצא כי העותרת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענתה לידועים בציבור ולכן אינה צד הנוגע בדבר. לפיכך, הסכמתה לא נדרשה כדי שבית הדין הרבני יפעיל את סמכותו. עוד הדגיש הרוב, כי החלטת בית הדין הרבני בעניין סמכות השיפוט, לרבות פרשנותו לסעיף 55 לחוק הירושה, נתונה לביקורת של בית המשפט הגבוה לצדק. השופטים המתנגדים טענו כי ללא הסכמה מראש של כל הצדדים הנוגעים בדבר, אל לו לבית הדין הרבני להכריע לגופו של עניין, שכן הוא עוקף למעשה את דרישת ההסכמה. הם סברו כי היה על בית המשפט להפנות את העניין לאלתר לבית המשפט המחוזי. עם זאת, דעת הרוב סברה כי החלטת בית הדין הרבני סבירה ולא ראתה הצדקה להתערב. בפסק הדין נקבע כי יש לדחות את העתירה, והעותר חויב לכסות את הוצאותיהם של משיבים מסוימים.