עב"ל 2925-03-17

תקציר

בית הדין החליט לדחות ערעור על פסק דין קודם שניתן בבית הדין האזורי בנוגע לטענת עובד לירידה בשמיעה וטנטון הקשורים לעבודה. העובד טען כי חוות דעת המומחה שעליה ביסס בית הדין האזורי את החלטתו אינה מבוססת. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ולא מצא סיבות חריגות לסטות מקביעות המומחה בדבר אי עמידתו של העובד בתנאים החוקיים להכרה בליקוי שמיעה וטנטון כנפגעי עבודה. המומחה הגיע למסקנה כי תוצאות בדיקות השמיעה של העובד אינן עקביות ומעלות ספקות לגבי אמינות תלונותיו. זאת ועוד, בחוות דעתו של המומחה, עליה הסתמך בית הדין רבות, נקבע כי אין קשר סיבתי בין סביבת העבודה של העובד לבין לקות השמיעה הנטענת שלו. בית הדין הדגיש כי גם אם העובד היה מוכיח את ליקוי השמיעה שלו, עדיין טענות הטינטון שלו לא היו מוכרות בשל היעדר קשר סיבתי לעבודתו. ההחלטה מחזקת את העיקרון לפיו מינויים של מומחים נוספים הם חריגים וכי בית המשפט מסתמך ככלל על חוות דעת של מומחה יחיד. משכך, נדחה ערעורו של העובד, ופסק הדין המקורי נותר על כנו, ללא צו להוצאות.