ע"א 251/73

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התייחס לפרשנות סעיפים 8א עד 8ד של חוק הגנת הדייר, שמטרתו לפטור נכסים מסוימים מהגנות החוק אם הם ריקים או בנסיבות מסוימות. השאלה העיקרית הייתה האם המקרה נופל בגדר סעיף 8ב או 8ד של החוק. פסק דינו של השופט ברנזון התמקד במונח "חוקי" בסעיף 8ב, שלטענתו מבדיל אותו מסעיף 8ד. הוא פירש את הסעיפים כך שאם דייר מפונה על פי הסכם המקנה לו את מלוא זכויותיו על פי דיני הגנת הדייר, הפינוי הוא "חוקי" ונופל תחת סעיף 8ב. לעומת זאת, אם ההסכם גורע מזכויות אלה, הפינוי, על אף שהוא נתפס, אינו חוקי ונופל תחת סעיף 8ד. מאחר שהסכם השכירות של המשיב לא עמד בדרישות סעיף 8ד, ופינוי השוכר הקודם היה לכאורה כדין, דמי השכירות של המשיב לא היו מוגנים. לחילופין, טען השופט ברנזון כי המשיב מנוע מלטעון להגנת הדייר על יסוד דוקטרינת המניעה או "השתק החוב". בהסתמך על הבטחת המשיב לפנות את הדירה, רכשה המערערת את הנכס. משכך, המשיב היה מחויב להבטחתו ולא יכול היה לטעון למעמד של דייר מוגן. השופט מני והשופט עציוני הסכימו עם פרשנותו של השופט ברנזון לחוק, והדגישו כי יש לפרש הוראות המגבילות את חירות הפרט באופן צר. פסק הדין חייב את המשיב לפנות את הנכס ולכסות את הוצאותיו המשפטיות של המערער.