ב"ש 4755/05

תקציר

נראה כי פסק הדין המדובר קשור לתיק פלילי שבו ביקשו הנאשמים להאריך את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. על הדיון בבקשה זו חל סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב את בית המשפט לקבוע את קיומן של ראיות לכאורה לאשמה, וכן עילות מעצר, בטרם ייתן את הארכת המעצר. במקרה זה הסכים הסניגור, לצורך הדיון, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום. הסכם זה נעשה מתוך הבנה כי עמדה זו לא תחייב בשלב מאוחר יותר של ההליך המשפטי. בית המשפט שקל גם את עילות המעצר ומצא שהן מספיקות. יתר על כן, הכרעת הדין דנה בהסכמה הפרוצדורלית שניתנה על ידי הסנגור וכיצד היא מונעת ממנו לערער בהמשך על קיומן של ראיות לכאורה. בית המשפט מפנה למספר פסקי דין קודמים לתמיכה בטענה זו ומדגיש כי אילו רצה היועץ לשמור לעצמו את הזכות לדיון נפרד בנושא זה, היה עליו לציין זאת במפורש. משלא עשה כן, קבע בית המשפט כי לא ניתן לבחון מחדש את שאלת הראיות לכאורה. עוד צוין בהכרעת הדין כי הדיון בבקשת המעצר התנהל בהתאם לחוקים הרלוונטיים, למרות שהנאשמים לא נכחו, שכן הבקשה נעדרה על פניה ולא הוצגו עובדות חדשות. לפיכך נדחה הערעור על החלטת בית משפט קמא להאריך את מעצרו.