ת"א 12838-06-12

תקציר

במקרה זה, 20 תובעים מסרי לנקה תבעו את מדינת ישראל להשבת דמי תיווך ששילמו בסרי לנקה עבור עבודה במגזר החקלאי בישראל. התובעים טענו כי הנתבעת הישראלית לא פיקחה במידה מספקת על גביית אגרות אלה, דבר שאינו חוקי על פי הדין הישראלי. הם גם טענו כי נציגים ישראלים נכחו בעת שחלק מהתשלומים הבלתי חוקיים הועברו למתווכים בסרי לנקה, אך מאוחר יותר זנחו טענה זו. הנתבעת טענה כי נקטה בכל הצעדים הדרושים כדי למנוע תשלומים אלה וכי יש לדחות את התביעה. בית המשפט שמע עדויות רק משניים מתוך 20 התובעים, ומצא כי ראיותיהם אינן מספיקות להוכחת טענותיהם. השופטת ציינה את הקושי בהערכת ראיות של תובעים שלא התייצבו בבית המשפט, ובחרה שלא להסתמך על תצהיריהם בכתב, מה גם שחששו שיגרשו אותם אם יעידו – סיכון שנטלו ביודעין בהגשת התביעה. השופט סקר את הסוגיה המורכבת של אחריותן של רשויות ציבוריות לרשלנות, בהתחשב ביחסים שבין הרשות המבצעת לרשות השופטת, ובאופיין המיוחד של הרשויות הציבוריות, והגיע למסקנה כי מדינת ישראל לא התרשלה במקרה זה. התובעים חתמו על אישור שדה תעופה לפיו לא שילמו יותר מהאגרה המותרת בסך 300 דולר, וכן קיבלו הסברים על זכויותיהם בשפת האם שלהם, שהבהירו כי לא תידרש אגרה גבוהה יותר. יתר על כן, המדינה נקטה מספר אמצעי בקרה, ופעלה באופן סביר בנסיבות העניין, במיוחד בהתחשב בריבונות המוגבלת שיש לישראל במדינה זרה. השופט הדגיש כי פעולות המדינה היו עקיפות במקרה זה, והנזק העיקרי נגרם על ידי המתווכים בסרי לנקה. הימנעותם של התובעים מלתבוע את העבריינים הישירים הללו, לצד היעדר ראיות לכך שהמדינה ידעה או שיתפה פעולה בגביית האגרות, הביאו את השופט לדחות את התביעה נגד המדינה. עוד ציינה השופטת כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם – הם לא הוכיחו די הצורך כי שילמו דמי תיווך, או כי המדינה הייתה מודעת או התרשלה בפיקוח על התשלומים. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, והתובעים, בהתחשב בנסיבות, חויבו לשלם לנתבע 7,500 ש"ח הוצאות ושכר טרחת עורך דין.