ע"א 75/87

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקיבל באופן חלקי תביעה של מדינת ישראל לשיפוי בגין תשלומים שבוצעו, וצפויים לשולם, לשוטר שנפגע בעת מילוי תפקידו. תקיפת השוטר התרחשה בשנת 1970, ופגיעתו הנפשית הובילה לאשפוזו ולפיטוריו מהמשטרה. המדינה דרשה מהעבריינים פיצויים על תשלומים בעבר ובעתיד, וכן על עלויות הטיפול הרפואי בו. בית המשפט המחוזי מצא אמנם כי המערערים אחראים לתקיפה ולתוצאותיה, אך קיבל חלקית את טענתם כי טענת המדינה התיישנה, שכן חלק מהתשלומים בוצעו מחוץ לתקופת ההתיישנות. הערעור הראשון ערער על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אחד המערערים השתתף בתקיפה; המדינה הודתה כי קיים ספק באשמתו, והאישום נגדו נמחק. בערעור השני נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את טענת ההתיישנות במלואה, וכי פסק למדינה סכום גבוה מהמפורט בתביעה. בית המשפט העליון דחה את הערעור הראשון וקיבל חלקית את השני. בית המשפט קבע, כי בעוד שתביעת המדינה לשיפוי בגין תשלומי עבר שבוצעו בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה תקפה, תביעתה לפיצוי בגין תשלומים עתידיים התיישנה. בית המשפט הבחין, בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות, בין זכותה של המדינה לשיפוי בגין תשלומי העבר – המתעוררת עם כל תשלום בנפרד – לבין זכותה לדרוש פיצוי בגין תשלומים עתידיים, המתחילה ביום שבו מקבל הנפגע לראשונה טובת הנאה מהמדינה. עוד הובהר בפסק הדין כי עילות המדינה לדרישת פיצויים בגין פנסיה עתידית קמות ביום ההכרה בנפגע כזכאי לקבלת תגמולים, וכי אותם כללי התיישנות חלים הן על חוק הנכות והן על חוק שירות המדינה. באשר לדרישת התביעה לפיצוי שלא חושב או הוגדר בסכומים מדויקים, קבע בית המשפט כי מאחר שהתביעה לתשלומים עתידיים בטלה מחמת התיישנות, אין צורך להכריע בדרישה זו. המערערים היו פטורים מתשלום הוצאות בגין הערעור השני, אך נדרשו לשלם שליש מהחיובים בגין ההליכים בבית המשפט המחוזי.