ע"ע 300321/97

תקציר

המערער, שלמה יפרח, עבד כנהג פינוי אשפה עבור המשיבה, המועצה המקומית נתיבות, במשך חמש שנים. בשל ההחלטה לבצע מיקור חוץ של עבודות פינוי האשפה, החליטה המועצה לפטר את יפרח, לאחר דיון שהתקיים ב-29 באוגוסט 1993. הפיטורים היו אמורים להתבצע ב-20 באוקטובר 1993. בעקבות התנגדויות של ועד העובדים הובא הנושא בפני ועדת הפרטה, שניסתה להציב את יפרח בתפקיד אחר. ביום 29.9.94 החליטה הוועדה כי יפרח יועסק במועצה עד ליום 31.12.94, ואם לא תימצא לו משרה חלופית, הוא ייצא לחל"ת החל מיום 1.1.95. יפרח הוצב בעבודות טאטוא רחובות, אך עד מהרה הוצא לחל"ת בעקבות תלונות על תפקודו. העסקתו הופסקה בסופו של דבר ב-31 בנובמבר 1995. יפרח הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בדרישה להחזירו לעבודה ולתבוע שכר מהמועצה. בית הדין המחוזי דחה את תביעתו, והוביל את יפרח לערער על ההחלטה. הערעור נסב על שתי סוגיות עיקריות: הראשונה, מעמדו התעסוקתי של יפרח, והשנייה, תוקפו של הליך הפיטורים. בית הדין לערעורים קבע כי הוראות חוק העבודה לעובדי הרשויות המקומיות אינן תומכות בטענתו של יפרח כי הוא עובד קבוע. כמו כן, לא נמצאה כל ראיה לכך שקיבל כתב מינוי כעובד קבוע. לפיכך הגיע בית הדין למסקנה כי יפרח היה עובד זמני. באשר להליך הפיטורים קבע בית הדין כי המועצה התנהגה כאילו יפרח היה עובד קבוע. החלטת הפיטורים המקורית מאוגוסט 1993 נותרה בעינה לאורך כל דיוני ועדת ההפרטה, שביקשו למצוא ליפרח תעסוקה חלופית. בית הדין קבע כי ההחלטה לסיים את העסקתו של יפרח ביום 31.11.95 התבססה על החלטת הפיטורים המקורית ואינה פסולה בשל חלוף הזמן או חוסר סמכות. בית המשפט דחה גם את טענותיו של יפרח כי החלטת ועדת ההפרטה הייתה משמעתית, בהתבסס על הראיות לפיהן הפיטורים נבעו מביטול תפקידו. בית הדין לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי, שדחה את טענתו של יפרח בדבר מניעים פוליטיים לפיטוריו. זאת ועוד, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענתו של יפרח כי החלטת הוועדה הפרה את כללי הצדק הטבעי, שכן הראיות שהוצגו בעניין זה אינן מספיקות. לבסוף קבע בית המשפט כי הוראות חוק יסודות התקציב אינן מבטלות את החלטת הוועדה, שכן המועצה מילאה את חובותיה. בעקבות זאת נדחה הערר, ויפרח חויב לשלם הוצאות בסך 3,000 ₪ למועצה.