ע"א 184/72

תקציר

דיירי שני בתים סמוכים בתל אביב היו במחלוקת על בניית בית כנסת ודירת מגורים במגרשים הסמוכים לבית המשיבים. המשיבים התנגדו לבנייה מחשש שהיא תהווה מטרד ותגרום לצמצום כמות האור והאוויר שהגיעה לביתם. לאחר משא ומתן הסכימו המערערים (הבונים) לתנאים מסוימים והמשיבים משכו את התנגדותם. התנאים כללו את היותו של המבנה בית כנסת ומגורים מוגבלים לשתי קומות. עוד נקבע בהתחייבות כי הבניין ייבנה בהתאם לחוקי הבנייה ולאישורי העירייה. עם זאת, בהמשך הגישו המערערים בקשה להיתר להוספת שתי קומות נוספות לבניין. המשיבים תבעו בבית משפט השלום, אשר קיבל את תביעתם הן מטעמים חוזיים והן מטעמים נזיקיים. לאחר מכן ערערו המערערים לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור בדעת רוב. שופטי הרוב פירשו את ההתחייבות כמגבילה את המערערים לבניית שתי קומות בלבד. בית המשפט העליון דחה גם את ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי משמעות ההתחייבות, כאשר פורשה לאור הנסיבות שבהן נמסרה והעדויות בעל פה, היא שהבניין יישאר לנצח בן שתי קומות, בהתאם לתוכנית הבנייה המקורית. עוד קבע הרוב, כי צו מניעה הוא סעד ראוי, ובית המשפט לא יאפשר למשיבים לפעול בניגוד לרוח ההתחייבות שקיבלו מהמערערים. השופט י' כהן ציין כי חוזה בדבר טובת הנאה במקרקעין יכול להיות כפוף לחוק המקרקעין והסמיך את בית המשפט לבטל או לשנות את תנאיו של אינטרס זה. השופט קיסטר, שחלק על כך, סבר כי הרוב חרגו מתפקידם בפרשנות החוזה וכי יש לפרש את התחייבות המערערים כפשוטה, כלומר הם נדרשו רק לדבוק בחוקי הבנייה ובאישורים שהיו בתוקף בעת הבנייה. עוד הדגיש כי אל לו לבית המשפט לרמוז על תנאים שלא נאמרו במפורש בחוזה.