רע"א 4069/23

תקציר

בפסק דין זה, בקשת רשות הערעור נדחית בקפדנות מטעמים פרוצדורליים ומהותיים. הסוגיה העיקרית נובעת מכך שהבקשה הוגשה לאחר המועד האחרון שנקבע בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ובפרט תקנה 137(א), המחייבת הגשת ערר בתוך 60 יום מההחלטה המקורית. ההחלטה המדוברת ניתנה ביום 11.3.2023, אך הערר הוגש ביום 29.5.2023, ללא כל בקשת הארכה. טענת המבקשת כי קיבלה את ההחלטה רק ביום 28.5.2023 מתערערת נוכח בקשותיה הקודמות לעיון חוזר, המעידות על מודעותה להחלטה, ובקשות לעיון חוזר כאמור אינן מאפסות את המועד. עוד מדגיש בית המשפט כי שימוש בבקשות לעיון חוזר כדרך להארכת מועדי ערעור נוגד תקדימים משפטיים (המצוטטים בפסקי דין 6301/22, 1534/19 ו-2804/15). לגופו של עניין, פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המעניק שיקול דעת רחב בעניינים פרוצדורליים הנוגעים לסעד זמני, מתקבל. התערבות הערר שמורה למקרים חריגים, אולם הערעור הנוכחי אינו עומד באמות מידה אלה. בית המשפט המחוזי מצא בצדק כי סיכויי הצלחת התביעה קלושים, בהתבסס על הפערים בטענותיה בנוגע לבעלות במקרקעין, אשר עמדו בסתירה לטענות קודמות בדבר דיירות מוגנת. חוסר יכולתה של המבקשת ליישב באופן קוהרנטי בין סתירות אלה מערער את אמינות טענתה ומהווה חסם מהותי ללגיטימיות של פעולה. יתר על כן, באשר למאזן הנוחות – גורם קריטי לצד סיכויי ההצלחה של התביעה – בית המשפט מסכים עם הערכאה הנמוכה יותר כי כפות המאזניים אינן לטובת המבקש, תוך שהוא מציין את משך הליך הפינוי הממושך ובקשות פרוצדורליות דומות קודמות המרמזות על תום לב מפוקפק. לפיכך, הבקשה לסעד זמני נדחית. משכך, הערר העיקרי והבקשה לעיכוב ביצוע נדחים, ללא צו להוצאות בהיעדר מענה מבוקש. פסק הדין ניתן ביום 30.5.2023.