על"ע 3/87

תקציר

במקרה דנן, הורשע המשיב, עורך דין במקצועו, בשידול למתן תצהיר כוזב, ניסיון לשיבוש ראיות ועדות שקר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וכתוצאה מכך נגזר עליו מאסר על תנאי. הרשעה זו הובילה להליך משמעתי לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין ביקשה להשעות את המשיב, בהתחשב בעבירות המחפירות. משכך, הושעה המשיב מלשכת עורכי הדין למשך שנתיים, ובהמשך הוגש ערעור הן על ידי המשיב והן על ידי המערערת, אשר ביקשו השעיה ארוכה יותר. בית הדין הארצי למשמעת דחה את שני הערעורים אך הורה על אי פרסום שמו של המשיב. בית המשפט העליון בחן את המקרה והדגיש את חומרת העבירות, במיוחד כאשר הן מבוצעות על ידי עורך דין, שכן הן עלולות לכרסם באמון שנותנים בית המשפט והציבור במקצוע עריכת הדין. בית המשפט החליט כי השעיה של חמש שנים מתאימה יותר, ויישר זאת עם היעדר ערעור של המשיב על ההחלטה המהותית. זאת ועוד, ביטל בית המשפט את צו איסור הפרסום בנוגע לשמו של המשיב, והדגיש כי צווים אלה צריכים להיות חריגים ומוצדקים, דבר שלא נעשה במקרה זה. לפיכך, קבע בית המשפט העליון כי יש להאריך את ההשעיה לחמש שנים ממועד ההשעיה הזמנית הראשונית, ופסק הדין צריך לכלול את שם המשיב כדי ליידע את הציבור על ההשעיה.