עע"מ 7373/10

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסיווגה הפרוצדורלי של החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לאישור בחלקה, ודחה אותה בחלקה. המבקשים ביקשו לערער על דחיית בקשתם לאישור תובענה ייצוגית בעילה ספציפית אחת, אך מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את הערעור. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היתה, אפוא, האם עומדת למבקש זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, או שמא אופייה החלקי של ההחלטה משמעותו שניתן לערער עליה רק באמצעות בקשת רשות ערעור. פסק הדין קובע כי למבקש יש זכות לערער על ההחלטה. נקודת המוצא של הבחינה היא ההכרה בכך שהדרך הראויה לערער על דחיית בקשה לתביעה ייצוגית היא באמצעות ערעור ישיר, שכן מדובר בפסק דין, ואילו החלטה לאשר תובענה ייצוגית היא החלטה אחרת, המחייבת רשות ערעור. ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת מבוססת על השאלה האם ההחלטה מסיימת את העניין הנדון, או לפחות חלק ממנו. במקרה זה, דחיית הבקשה לתביעה ייצוגית בעילה אחת נחשבת לפסק דין, שכן היא מסיימת את הדיון באותה עילה ספציפית, למרות שהתביעה הייצוגית נמשכת ללא הכרעה בעילות אחרות. מסקנה זו מתקבלת למרות שיקולי יעילות שהיו מעדיפים לדחות את הערעורים עד תום ההליך כולו. זכות הערעור היא זכות מהותית, והמבחנים הפורמליים לפסק דין – סופיות וסעד – מתקיימים במקרה זה. כך, ניתן להגיש את הערעור ללא רשות, הגם שלאחר מכן ניתן לדחותו עד לאחר הכרעה בתיק כולו, אם הצדדים ירצו בכך, מטעמי נוחות פרוצדורלית.