בע"מ 1811/20

תקציר

בפסק דין זה הגיע השופט מ' מזוז למסקנה כי אין בסיס למתן רשות ערעור על האינטראקציה בין הסכמי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה. הסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק לא הייתה על העקרונות המשפטיים הכלליים או על היקפו של סעיף 8, אלא על האופן שבו החוק חל על מקרה ספציפי זה. המחלוקת בין שופטי ההרכב נגעה אך ורק לשאלה האם הוראה בהסכם הממון בין הצדדים נוגעת להיקף העיזבון או לחלוקתו, כאשר הרוב סברו כי מדובר בקביעה לגיטימית של היקף העיזבון. מבחינה היסטורית, סעיף 8 פורש בצמצום, כאשר התקדימים השיפוטיים תומכים בפסילה מינימלית של הסכמים, ובפרט הסכמי ממון לפי חוק יחסי ממון. בית המשפט ציין כי הסכמי ממון דורשים את אישור בית המשפט ולעיתים קרובות מייצגים הסכמים חיוניים להסדרת יחסי ממון, ומכאן משתמע כי יש לכבד את חשיבותם ותוקפם, אלא אם כן יש סיבה משכנעת אחרת. יתר על כן, הצעת חקיקה שהוגשה לאחרונה מציעה להחריג במפורש הסכמי ממון מסעיף 8, ובכך לחזק את ההכרה בהם ואת תוקפם. השופט מזוז אף הבחין בין הסכמים הנוגעים להיקפו של העיזבון לבין הסכמים הנוגעים לחלוקתו, והציע גישה פרשנית המיישבת בין דיני יחסי ממון וירושה. בסופו של דבר, הסכם הממון המדובר כבר אושר על ידי בית המשפט ועסק באופן ספציפי בהכנסות משכירות ולא בירושת רכוש, בהתאם להוראות המותרות הנוגעות לפירות העיזבון, בדומה לפרקטיקה מקובלת כמו הענקת זכויות מגורים לכל החיים לבן זוג או מזונות מעיזבון. מכאן, שהסכם הממון לא סתר את סעיף 8, והביא לדחיית בקשת הערעור, מבלי להורות על הוצאות.