רע"פ 4717/11

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 14 לחוק שכר מינימום, שעניינו חובת מעסיק לשלם לעובדיו שכר מינימום כקבוע בחוק. הסעיף קובע כי מעסיק שלא שילם שכר מינימום צפוי לשישה חודשי מאסר. השאלה העומדת על הפרק היא האם המונח "שכר מינימום" כולל מסגרת זמן לתשלום, כלומר מעסיקים חייבים לשלם לעובדיהם בתוך תקופה מסוימת, בדרך כלל לא עולה על חודש, כדי להיחשב בהתאם לחוק. המערערת, שהורשעה בכך שלא שילמה לעובדיה שכר מינימום, טענה כי יש להתייחס למונח "שכר מינימום" כפשוטו ואינו כולל מועד אחרון לתשלום. עם זאת, בית המשפט חלק על כך וקבע כי יש לפרש את המונח "שכר מינימום" בהתאם לתכלית החוק ולערכי היסוד עליהם הוא מבקש להגן. בית המשפט נימק זאת בכך שתכליתו של חוק שכר מינימום היא לא רק להבטיח לעובדים לקבל סכום כספי מסוים, אלא גם לספק להם ביטחון וודאות לגבי תשלום השכר במועד. עיכוב השכר מעבר לפרק זמן סביר פוגע בביטחון זה ומנוגד לעצם מהות החוק. יתר על כן, פירוש המונח "שכר מינימום" כך שיכלול מועד סביר לתשלום עולה בקנה אחד עם המשמעות הרגילה של המילה "שכר" בדיני העבודה, שמשמעותה תשלום בתוך פרק זמן קצוב, בדרך כלל לא יעלה על חודש אחד. בית המשפט התייחס גם להבדל בין ההסדרים הפליליים שבחוק הגנת השכר לבין חוק שכר מינימום, והכיר בכך שהאחרון מטיל עונשים מחמירים יותר בשל מטרתו לשמור על זכויות העובדים ברמה מינימלית של קיום אנושי בכבוד. השופט זילברטל הגיע למסקנה כי הימנעותה של המערערת מתשלום שכר מינימום לעובדיה, שנמשך מספר חודשים, מהווה עבירה על סעיף 14 לחוק שכר מינימום, ועונשו של בית הדין הארצי לעבודה היה סביר ולא ניתן היה להתערב בו. השופט רובינשטיין הוסיף כי יש לפרש את המונח "שולם" כך שיכלול גם מסגרת זמן סבירה, תוך הדגשת חשיבותם של תשלומי שכר במועד במשפט העברי וההשלכות החמורות של הלנתם. לבסוף, הסכים השופט מלצר עם החלטתו המקיפה של השופט זילברטל ועם דבריו של השופט רובינשטיין.