ת"פ 1732-11-19

תקציר

הנאשם הואשם בהפרת חוק איסור הלבנת הון בכך שפיצל משיכות מזומנים מבנק הדואר, על מנת להתחמק מחובת הדיווח של הבנק לרשות לאיסור הלבנת הון, החלה על עסקאות במזומן בסכום העולה על 50,000 ₪. כתב האישום ייחס לנאשם מאות פעולות ברכוש, במסגרתן משך מזומנים בסכומים הנמוכים במעט מ-50 אלף שקל, ביודעו כי זהו הסף לחובת הדיווח של הבנק, ובכוונה לסכל דיווח זה. הנאשם הודה בתשתית העובדתית של כתב האישום, אך הכחיש את הכוונה הפלילית המיוחסת לו. הוא הסביר כי משיכת הסכומים נעשתה בסכומים נמוכים במעט מ-50 אלף שקל משיקולי חיסכון בזמן, שכן משיכת סכומים קטנים יותר דרשה פחות זמן ובירוקרטיה מאשר משיכת סכומים גדולים יותר. הנתבע טען כי כנותן שירותי מטבע הוא נזקק לתזרים מזומנים רציף, ולכן העדיף לבצע משיכות רבות ומהירות, ולא משיכות בודדות שהיו דורשות תהליך אישור ארוך ומסורבל. בית המשפט בחן את היסוד הנפשי של העבירה, האם כלל הציפייה יכול להחליף את דרישת המטרה, ומצא כי למרות האופי החשוד של פעילות הנאשם, התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם פעל במטרה לסכל דיווח. בית המשפט קיבל את גרסת הנאשם, ומצא אותה סבירה ונתמכת בראיות, לרבות הפרש הזמנים בין משיכת סכומי כסף קטנים לגדולים, והאופן הגלוי והיעיל שבו בוצעו המשיכות. בנוסף, ציין בית המשפט כי הנאשם הציג גרסה זו בהזדמנות הראשונה, במהלך חקירתו, ומצא כי הסבריו היו מספקים. עוד ציין בית המשפט את האפשרות כי מעשיו של הנאשם, על אף היותם חשודים, דווחו לרשות על ידי עובדי הבנק, מכוח חובתם לדווח על פעילות חריגה, והעובדה שאפשרות זו לא נבחנה בשל הוראות החיסיון, העלתה ספק באשמתו של הנאשם. בסופו של דבר, בית המשפט זיכה את הנאשם, תוך שהוא מדגיש כי התביעה לא הצליחה להוכיח את כוונתו להכשיל את הדיווח, שהוא מרכיב הכרחי בעבירה המיוחסת לו.