ת"א 9311/07

תקציר

בשנת 1994 ביקשו התובעים, אורה ויחיאל חזן, להצטרף למושב נחושה, יישוב חקלאי שיתופי, והתקבלו כחברים. זמן קצר לאחר מכן אישרה מזכירות המושב כי לתובעים יינתנו מכסות קרקע, כמו לשאר החברים. למרות ההוראה, זכויות התובעים לא עוגנו בשל מחלוקות. בשנת 1998 עזבו התובעים את המושב ועברו להתגורר בנווה דקלים שבגוש קטיף. הם לא חיו בארץ המובטחת ולא נרשמו כבעלים. בשנת 2004 הודיע המושב לתובעים כי בכוונתו להסיר את חברותם, מה שהוביל את התובעים לנסות לברר את זכויותיהם. במושב התנגדו לטענותיהם וטענו כי תוקף חברותם פג. לאחר מכן פנו התובעים לסוכנות היהודית, שהפנתה אותם למשקם. המשקם הציע לתובעים לפנות לרשם האגודות השיתופיות, דבר שהתובעים לא עשו. במקום זאת, הם חתמו על כתב ויתור, בו הצהירו כי אינם מעוניינים לגור במושב. התובעים גם החזירו את הפיקדון ששילמו למשקם. בשנת 2006 דרשו התובעים אישור על זכויותיהם מהמושב ומהסוכנות היהודית, אך נדחו. לאחר מכן הגישו התובעים תביעה נגד המושב, הסוכנות היהודית, מינהל מקרקעי ישראל ומשפחה נוספת לה הובטחה חלקת אדמה. בית המשפט מצא כי התובעים לא נקטו צעדים משמעותיים להשגת הקרקע וויתרו על זכויותיהם במעשיהם. בנוסף, תביעתם הוכתמה בשיהוי ניכר. זכותם של התובעים לקבל קרקע, אם בכלל, פקעה שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם הוצאות משפט לכל הנתבעים.