ת"א 40706-01-16

תקציר

התיק סובב סביב חשבון נאמנות שפתח לקוח של הבנק, גנות, בשם התובעת, במטרה להקל על עסקת נדל"ן. התובע טען כי הבנק התרשל בניהול החשבון, מה שהוביל למעילה בכספים. הבנק הכחיש את הטענות וטען כי פעל בסבירות. השופטת פתחה בדחותה את טענת הבנק כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות, וקבעה כי התובעים לא התמהמהו שלא לצורך בהגשת התביעה. עיקר המחלוקת התמקדה בשאלה האם הבנק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי הנהנים בחשבון הנאמנות. השופט התייחס לפסיקה הרלוונטית, שלפיה הבנקים חבים חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים בנסיבות חריגות או כאשר קיימת "מסה קריטית" של אירועים שהיו צריכים לעורר את חשדו של הבנק. בחינת הפעולות שננקטו בחשבון הנאמנות העלתה מספר עסקאות שלא אושרו על ידי הנהנה, לרבות העברות לצדדים שלישיים ולחשבונו האישי של הנאמן. השופט קבע כי הבנק לא ביצע בדיקות תקינות ולא פעל לפי נהליו הפנימיים, דבר המהווה רשלנות. עם זאת, השופט מצא גם רשלנות תורמת מצד התובעים. זאת, בשל אי ביצוע בדיקות נאותות, כגון אי בדיקת הסכם המכר שהוצג לבנק, העברת כספים לחשבון אמו של הנאמן וביצוע עסקת מקרקעין ללא הסכם מסודר בכתב. השופט העריך את הרשלנות התורמת ב-50%. לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, קבע בית המשפט כי על הבנק לשלם לתובעים 739,340 ₪, המייצגים את יתרת הסכום לאחר ניכוי האשם התורם והסכומים שהתובעים כבר השיבו מגנות. כמו כן חויב הבנק לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף שקל. פסק דין זה הדגיש את הצורך לאזן בין חובת הזהירות שחבים הבנקים לנהנים מחשבונות נאמנות לבין הימנעות מהטלת חובה מכבידה יתר על המידה. כל מקרה נבחן על סמך העובדות הייחודיות לו, כאשר השופט קרא לזהירות בהטלת מכסים מוגדלים על בנקים, במיוחד כלפי צדדים שלישיים.