ת"א 7223/05

תקציר

התובעים, תשעה מבני משפחת אל-ח'טיב, תבעו הכרה בבעלות המשותפת שלהם על מבנה בן שלוש קומות בירושלים בסמוך למסגד אל-אקצא. הם גם ביקשו לחייב את רשם המקרקעין לרשום את הנכס על שמם ולהורות למשרד הווקף המוסלמי לפנות את החלקים שהוא תופס. התובעים טענו כי משפחתם החזיקה בנכס כ-150 שנה וכי הם החזיקו בו בירושה, ולחילופין כי רכשו אותו מכוח תקופת ההתיישנות. עוד טענו כי הנכס מהווה "ווקף משפחתי". הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה בשל מעשה קודם של בית המשפט, השתק, וכי לבית הדין השרעי יש סמכות לדון בתיק. עוד טען הנתבע כי הנכס הוגדר תמיד כווקף השייך למשרד הווקף המוסלמי וכי לתובעים לא היו זכויות בו. בית הדין קבע כי החלטות בית הדין השרעי תקפות ומהוות מעשה בית משפט משום שהן בתחום סמכותו של בית הדין על הקמתם וניהולם הפנימי של הווקפים. זאת ועוד, קביעתו של בית משפט השלום כי הנכס הינו ווקף צדקה המנוהל על ידי הנתבעת מהווה גם השתק חברה, אשר חל על כלל התובעים בהליך הנוכחי, גם אלה שלא היו צד לתביעה. עוד קבע בית המשפט כי טענת הבעלות של התובעים נכשלה לגופה. התובעים לא יכלו להוכיח את בעלותם בירושה משום שלא נתנו צו ירושה, וגם טענת החזקה שלהם מאז ומתמיד לא נתמכת. הסתמכותם של התובעים על הסכמי שכירות בין המשפחה לבין משרד הווקף המוסלמי לא הספיקה להוכחת בעלות, מה גם שההסכמים בוצעו בטעות. בית המשפט קבע כי מדובר בווקף שהוקם בתקופה הממלוכית במאה ה-15 וכי הוא אינו שייך למשפחת התובעים. לבסוף, קבע בית המשפט כי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, עליו הסתמכו גם התובעים, אינו חל על המקרה, שכן הוא נוגע לקרקע חקלאית בלבד, והנכס הנדון אינו חקלאי. לפיכך, דחה בית המשפט את טענות התובעים והורה להם לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעת.