ת"א 35313-01-12

תקציר

התובעת, אשת עסקים אמידה, ביקרה בישראל בשנת 2008 ופיתחה מערכת יחסים עם הנתבעת, שנמשכה מספר חודשים. התובעת טענה כי הנתבע ביקש ממנה הלוואה בסך 250,000$ שתסייע לו להשלים את בניית ביתו ולפרוע את חובותיו, אך היא סירבה. תחת זאת, היא הסכימה להלוות לו 50,000 דולר, אשר הועברו לחשבון בנו של הנאשם, נאשם 2, לבקשת הנתבע. ההלוואה ניתנה ללא הסכם בכתב. הקשר בין התובע לנתבע הסתיים בחודש מרץ 2009, והתובע דרש את החזרת כספי ההלוואה אך לא קיבל מענה. לאחר מכן הגיש התובע תביעה נגד שני הנתבעים להשבת הסכום. הנתבעים טענו כי מדובר במתנה, אחת מני רבות שנתן התובע במהלך מערכת היחסים ביניהם, ולא בהלוואה. בנוסף, טען נאשם 2 כי אין לו כל קשר לסכום הכספי, שכן הוא נוהל על ידו מטעם אביו. בית המשפט בחן את סוגיות היחסים בין הצדדים, את מהות הכספים (הלוואה או מתנה) ואת אחריותו של הנתבע מס' 2. נמצא כי מערכת היחסים, על אף היותה קרובה, אינה מצביעה על חזקת מתנה, ולכן נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים. היעדר הסכם כתוב לא היטיב עם מי מהצדדים, ובית המשפט קיבל את הסברו של התובע לכך שאין הסכם כזה. מעשיה של התובעת ושיחות מוקלטות עם הנתבע תמכו בטענתה כי מדובר בהלוואה. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי הכספים נמסרו לנאשם מס' 1 בלבד וכי ניהול הכספים מטעם אביו על ידי הנתבע מס' 2 לא יצר חבות עצמאית כלפי הנתבע מס' 2. התביעה נגדו נדחתה. לפיכך, קיבל פסק הדין את התביעה כנגד הנתבע מס' 1 והורה לו להשיב לתובע סך של 216,860 ₪, בצירוף ריבית והוצאות משפט.