עפ"ת 4911-10-14

תקציר

הנאשם ערער על הרשעתו וגזר דינו במספר סעיפים של נהיגה בשכרות ואישומים נלווים. הערעור נסוב בעיקר סביב אמינות עדויות השוטרים וטעויות פרוצדורליות הקשורות למועד האירוע ולאופן הטיפול בו על ידי המשטרה. בכתב האישום נטען כי המערער נהג תחת השפעת אלכוהול וסיכן את שלום הציבור. עדויות השוטרים הרשימו את בית המשפט בעקביות ובקוהרנטיות שלהן, והצליחו לבסס את ציר הזמן והאירועים שהובילו למעצרו של המערער. בית המשפט לא מצא סיבה לפקפק בעדויות הקצינים, ודחה את טענות ההגנה שהתמקדו בסתירות ובסתירות לכאורה. זאת ועוד, טענת המערער באשר לשעת האירוע, אשר סותרת את טענת התביעה כי הוא התרחש סמוך לשעה 2:55 לפנות בוקר, לא הייתה משכנעת. בית המשפט סמך על לוח הזמנים של התביעה, הנתמך על ידי עדים וראיות רבות. עוד צוין, כי קבלת התשלום של המערער מפאב לא העמידה אותו באופן סופי במקום במועד בו טען, במיוחד נוכח הודעתו הקודמת במשטרה על שהייה בפאב אחר. טענה נוספת בדבר הימנעותה של המשטרה מליידע את המערער בדבר זכותו לבצע בדיקת מעבדה וההשלכות של אי ביצוע בדיקה אופיינית נדחתה אף היא. הדין בעניין זה לא הוסדר בעת ביצוע העבירה, והמערער לא יכול היה לצפות באופן סביר שהמשטרה תציית לכלל ספציפי שנקבע מאוחר יותר. לבסוף, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בעונש שהטיל בית משפט קמא, שכלל 30 חודשי פסילה, מאסר על תנאי וקנס. גזר הדין נחשב הולם בהתחשב בעברו התעבורתי של המערער ובנסיבות העבירה. שיקולי הרתעה ושלום הציבור במקרים של נהיגה בשכרות הצדיקו ענישה חמורה, ובית המשפט לא ראה סיבה לסטות מקביעתו של בית משפט קמא. בסיכומו של דבר, הערעור, שערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין, נדחה במלואו.