תמ"ש 22915-10-15

תקציר

התובע, אב במקצועו, תבע את בנו וכלתו לפנותם מדירה שנבנתה על אדמת התובע. הנתבעים טענו מנגד כי הקרקע הייתה בבעלות הבן שכן היא ניתנה לו בעל פה על ידי סבו. לחילופין, הם טענו כי יש להם היתר בלתי חוזר להשתמש בקרקע. בית המשפט מצא כי טענת הבעלות של הבן המבוססת על המתנה בעל פה מסבו נכשלה, שכן רישום המקרקעין על שם התובע קיבל עדיפות. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי זכות השימוש שלהם אינה ניתנת לביטול, וציין כי הרשאות כאלה הן נדירות ובדרך כלל מותנות. מאחר שהנתבעים לא השקיעו בנכס, פסק בית המשפט לטובת התובעת והורה לנתבעים לפנות את הדירה בתוך 120 יום. עם זאת, בשל התוצאה הקשה, פסק בית המשפט לתובע הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בלבד. פסק הדין הדגיש את עדיפותה של הבעלות הרשומה במקרקעין ואת אופיין החריג של היתרים בלתי חוזרים, והציב רף גבוה לתביעות מסוג זה במקרים דומים.