ע"א 587/77

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על היתר בנייה לבעלות על קרקע. המקרה סובב סביב פרשנותם ויישומם של מספר חוקים ותקנות הנוגעים לתכנון מבנים ורישום מקרקעין. המשיבים, יצחק ובת שבע קצב, שהם הבעלים הרשומים של חלקת מקרקעין, ביקשו לקבל היתר בניה ללא הסכמת המערער, רפי נסימיה, שהוא בעל החלקה השכנה. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ונסימיהא ערערו על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהעדיף את המשיבים. בית המשפט העליון, בהחלטה פה אחד, קיבל את הערעור ודחה את טענת המשיבים. השאלה המרכזית הייתה האם יכלו המשיבים לקבל היתר בניה ללא הסכמת המערערת טרם רישום תכנית בניין העיר בטאבו. בית המשפט בחן את הדינים הרלוונטיים, לרבות חוק התכנון והבניה (1965), תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרותיו), התש"ל-1970, ותקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשכ"ט-1969. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת בן-פורת, התמקד בפרשנותם של חוקים אלה ובהשלכותיהם על זכויות הצדדים המעורבים. השופטת בן-פורת קבעה כי חתימת הבעלים הרשום היא דרישה להיתר בניה, כפי שנקבע בתקנה 2א לתקנות התכנון והבניה. עוד הבהירה השופטת כי הבדיקה על ידי מחלקת המדידות הממשלתית נעשית לאחר אישורה הסופי של תכנית החלוקה, כאמור בתקנה 60 לתקנות הקרקעות. כמו כן, הדגיש בית המשפט כי הזכויות הכרוכות בתכנית חלוקה נותרות בתוקף גם במקרה של עיכוב ברישום, לפי סעיף 125 לחוק התכנון והבניה. השופטת דחתה את טענות המשיבים וטענה כי פרשנותם לחוקים אינה נכונה. בנוסף, הפנה בית המשפט לפסקי דין קודמים, לרבות ע"א 202/72 ובג"ץ 204/68, אשר תמכו בעמדת המערערים. בסיכומו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי והורה למשיבים לשאת בהוצאות המערערים, שכל אחד מהם שילם סך של 5,000 ל"י.