ע"א 4611/22

תקציר

עניינו של הערעור בפני בית המשפט בפרשנותו של סעיף 4(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, ובפרט בדרך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע תאונת דרכים בגין הפסד השתכרות ואובדן כושר השתכרות לפי החוק. המערערת טוענת כי חישוב שיעור המס לתקופות עתידיות חייב להביא בחשבון שינויים הידועים בעת מתן פסק הדין – כגון גילאי ילדי הנפגע – המשפיעים על שיעור המס החל על הנפגע. דעת הרוב בבית המשפט (השופטים וילנר ועמית) דחתה טענה זו, בקובעו כי לשון החוק מחייבת להחיל את שיעור המס החל על הכנסתו של הנפגע בעת מתן פסק הדין, מבלי להתחשב בשינויים עתידיים אפשריים. פרשנות זו, העולה בקנה אחד עם החלטות קודמות, מתיישבת גם עם תכליתו החקיקתית של החוק, המבקש לאזן בין עקרון השבת מצבו של הנפגע לבין מטרות אחרות, כגון ייעול הדיון בתביעות ומניעת נטל יתר על משלמי הביטוח. יתר על כן, התחשבות בשינויים עתידיים, במיוחד הקשורים לענייני מס, עלולה להכניס מורכבות ואי ודאות. עם זאת, השופטת רונן, בדעה חולקת, סבורה כי יש לקבוע את שיעור המס על סמך המצב המשפטי בעת מתן פסק הדין, תוך התחשבות בשינויים שהם וודאיים, כגון השפעת הזמן שחלף. לדברי רונן, גישה זו עולה בקנה אחד עם לשון החוק ומגשימה טוב יותר את המטרה של שיקום מצבו של הנפגע. הסוגיה השנייה נוגעת לשיעור הניכוי מכושר ההשתכרות של הנפגע, אשר בית המשפט מצא פה אחד כי הוא נתון לשיקול דעתו של בית משפט קמא, וסירב להתערב בהחלטתו. משכך, דחה בית המשפט את הערעור והכריע בניגוד לפרשנותו של המערער. המערערת חויבה בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪.