תא"ח 28987-11-15

תקציר

התובע, בעל דירה, תבע את הנתבע, דייר, לפינוי. לא הייתה מחלוקת כי התובע היה הבעלים החוקיים של הדירה, או כי הנתבע שכר את הדירה בשנת 1992 לתקופה של שנה. המחלוקת העובדתית היחידה הייתה מועד המעבר של הנתבע לדירה, כאשר התובע טען שזה היה בשנת 1992 והנתבע טען שזה היה מוקדם יותר, בשנת 1979, וזה היה השופט. למרות שחוזה השכירות הסתיים בשנת 1993, הנתבע המשיך לאכלס את הדירה. התובעת לא דרשה את פינוי הנתבע עד שנת 2002, ולא אכפה את פסק הדין משנת 2002 עד שנת 2013. שיהוי ממושך זה העניק לנתבע היתר מכללא בלתי חוזר לאכלס את הדירה. שני הצדדים הסכימו כי הנתבע אינו דייר מוגן וכי לתובע, כבעלים, יש זכות לפנות את הנתבע. השופט קבע כי מעמדו של הנתבע השתנה מדייר לבעל הרשאה ניתנת לביטול, אשר בוטלה במכתב הדרישה של התובע בשנת 2013. הנתבעת טענה כי יש להתנות את פינויה במתן דיור חלופי, אך השופט קבע כי קביעת זכות כזו אינה בגדר מקרה זה. עוד קבעה השופטת כי התובעת, העירייה, לא הייתה מחויבת לספק לנתבעת דיור ציבורי חלופי, שכן היא לא עמדה בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי. טענות הנתבעת כי התובעת הפרה את התחייבויותיה הציבוריות ופעלה מטעם קבלן פרטי לא התקבלו. למרות שתביעת הפינוי התקבלה, השופט לא הורה לנתבע לשלם הוצאות, בשל נסיבות המקרה. השופט הורה על ביצוע הפינוי עד 31.8.16, בתקווה שהצדדים יגיעו להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט. לבסוף קבע השופט כי על הנתבע לפנות את הדירה עד למועד הנקוב, וכי אין צו להוצאות.