ע"א 7254/97

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס למחלוקת על סמכות שיפוט והטיה אפשרית של ראש לשכת ההוצאה לפועל, המשמש גם כרשם בית משפט השלום בירושלים. במקרה דנן, ביקש המערער, שהוא חייב בתיק הוצאה לפועל המטופל על ידי הלשכה האמורה, את פסילת הרשם, בנימוק של תביעת נזיקין שהוגשה נגדו בבית משפט השלום. בתביעה נטען לרשלנות מצד הרשם ובא כוחו של הזוכה בהוצאת צו מעצר נגד המערער. הרשם דחה את בקשת הפסילה, מה שגרם למערער לערער ישירות לבית המשפט העליון. אמנם אין חקיקה מפורשת המכסה תרחיש זה, אך בית המשפט עמד על סמכותו בערעור, נוכח הקרבה המוסדית של מערכת ההוצאה לפועל למערכת בתי המשפט. לגופו של ערעור קבע בית המשפט כי יש לפסול את הרשם מלדון בעניינו של המערער. פסק הדין התבסס על עיתוי ואופי התביעה, שהוגשה לאחר תחילת הליך ההוצאה לפועל והתייחס במישרין לפעולות הרשם בתיק. בית המשפט העליון הדגיש כי למרות שלא כל תביעה נגד נושא משרה שיפוטית מובילה אוטומטית לפסילה, אופייה האישי של התביעה והקשר הישיר שלה להליך ההוצאה לפועל המתמשך מצדיקים את פסילת הרשם.