ע"א 234/80

תקציר

במקרה דנן, ביקשה המשיבה הצהרת בעלות משותפת בבית הנישואין לאחר התרת נישואיה. בית המשפט המחוזי צידד בה, והביא לערעור של המערערת לבית המשפט העליון. בתחילה, הנכס המדובר היה בבעלות המערערת לפני הנישואין, ובמהלך הנישואין בוצעו תוספות משמעותיות שהעלו את ערכו. בית המשפט העליון, בקבלו את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, הדגיש מספר עקרונות משפטיים הנוגעים לחלוקת נכסים בין בני זוג. עקרונות אלה כוללים את חזקת הכוונה המשותפת המבוססת על אורח החיים הזוגי, כאשר נכסים נתפסים לעתים קרובות כבבעלות משותפת, גם אם לא היו הסכמות מפורשות. בית המשפט הכיר בכך שניתן לערער על חזקה זו אם הראיות מצביעות על כוונות סותרות. עם זאת, בית המשפט מצא כי למרות סירובו של המערער לרשום מחצית מהנכס על שם המשיב, החיים המשותפים ארוכי הטווח והמאמצים המשותפים לקיום משק הבית מצדיקים את חזקת הבעלות המשותפת. בית המשפט הוסיף והבהיר כי נכסים שנרכשו לפני הנישואין אינם נופלים מטבעם תחת חזקה זו, ודורשים ראיות מפורשות להכללתם. במקרה זה, התרומות המשמעותיות לנכס על ידי בני הזוג במהלך הנישואין, היעדר תיחום ברור בין נכסים אישיים למשותפים, והישארות יחד למרות סכסוכים, הצביעו על כוונה משותפת לגבי הנכס. בית המשפט פסק לטובת המשיבה ואישר את הבעלות המשותפת והורה לה לפצות את המערערת בגין הוצאות לאחר הפירוד הקשורות לנכס. לפיכך, הערעור נדחה כאשר המערערת נדרשה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.