ת"א 49511-07-12

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגישו הוריו של תינוק בן יומו עם מומים קשים, כנגד הנתבעים שרשלנותם הנטענת גרמה למומים האמורים. ההורים טענו להולדה בעוולה ותבעו פיצויים. הנתבעים הגישו בקשה לדחיית התביעה, שכן ההורים הגישו את התביעה 13 שנים לאחר לידת הילד, מה שהופך אותה למיושנת בשל התיישנות. המקרה הציג מצב ייחודי בעקבות פסיקות שניתנו לאחרונה והשפיעו על יכולתם של ההורים לתבוע. בית המשפט נדרש להכריע בתוצאות תביעת ההורים, שהוגשה זמן קצר לאחר פסק דין קודם (המר נ' עמית) שקבע כי תביעות בשם יילודים בעילה של "חיים בעוולה" אינן תקפות עוד, והונהגה הוראת מעבר לתביעות שהוגשו לצד טענות ההורים. פסק דין אחר (זאבי נ' פלוני) סיבך עוד יותר את העניין בכך שאישר את דחיית תביעות ההורים מחמת התיישנות, תוך הותרת טענות היילוד על כנן. השופט קבע כי אין לדחות על הסף את תביעת ההורים, שהוגשה חודשיים לאחר פסק דין המר. הרציונל שעמד מאחורי פסק דין זאבי, שעליו השתמשו התובעים, התמקד בעיקר בהבטחת זכותו של היילוד לפיצויים, והשופטת הרחיבה נימוק זה גם למקרה הנוכחי. השופטת הדגישה את העוול שבהשארת ההורים ללא כל מענה, במיוחד לאור העובדה שהם הגישו את תביעתם זמן קצר לאחר פסק דין המר, ולכן יש לאפשר לתביעה להימשך. זאת ועוד, הבהירה השופטת כי מועד פסק דין המר אינו יכול להיחשב כנקודת המוצא לתקופת ההתיישנות, שכן עילת התביעה קמה בעת ביצוע המעשה הרשלני. השופטת דחתה גם את הצעת התובעים לתקן את תביעתם ולהוסיף את הקטין כתובע רטרואקטיבית. במקום זאת, השופט הכיר בתביעת ההורים והתיר לה להתקדם, בהסכמתו עם החלטות בית המשפט המחוזי האחרונות שהעניקו "תקופת התארגנות" של שנה בעקבות פסיקת האמר להורים להגיש תביעות ללא תינוקם. בסופו של דבר, נדחו הבקשות לדחיית תביעת ההורים, והנתבעים חויבו בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין.