ת"א 12390/99

תקציר

התיק סובב סביב תביעת לשון הרע שהוגשה נגד מפלגה פוליטית, בדרישה לפיצוי של 100 אלף שקל. התביעה התבססה על תשדיר משנת 1996 במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-14, בו הופיע התובע, שהיה קטין בן 16 באותה עת, בתצלום תקריב עם עגיל, ממנו משתמע כי הוא חסר ערכים דתיים. התובע טען כי מדובר בפגיעה בפרטיותו העולה כדי לשון הרע, הגורמת לו מבוכה ועוגמת נפש. הנתבעת טענה כי התשדירה, בהיותה תעמולת בחירות, נהנית מחסינות מוחלטת לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, המקנה הגנה למפרסמים המפרסמים ברשות רשות מוסמכת. בית המשפט בחן תחילה את סוגיית החסינות, ומצא כי הנאשם אמנם לא העלה טענה זו באופן פורמלי, אך היא הוזכרה בעקיפין בכתב ההגנה וניתן לשקול אותה. שאלת המפתח הייתה האם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שאישר את השידור, מהווה "רשות מוסמכת" כאמור בסעיף 13(9). בית המשפט קבע כי היו"ר אכן החזיק בסמכות הנדרשת, למרות טענת התובע כי אישורו מוגבל לעניינים טכניים. פסק הדין התייחס לסמכויותיו ואחריותו של היו"ר, ובכלל זה לוודא שהשידורים עומדים בחוק ואינם פוגעים באינטרס הציבורי, לרבות הזכות לפרטיות ולשם טוב. כמו כן, נשקל ההקשר ההיסטורי של סעיף 13(9) והרחבתו כך שיכלול היתרים, ולא רק צווים, מהרשויות המוסמכות. בית המשפט הגיע למסקנה כי החסינות המוחלטת חלה במקרה זה, ודחה את התביעה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים בשל הצגה לקויה של הנתבע את הגנתם. חסינות זו, הסביר בית המשפט, עשויה להסביר את היעדרם של מקרים דומים בנוגע לשידורי בחירות, תוך הדגשת תפקידו של המחוקק בתיקון חוקים אלה.