בג"צ 144/72

תקציר

הפרשה נסובה סביב תוקפם של תיקונים לחוק רואי החשבון משנת 1955, המסדיר את מקצוע ראיית החשבון בישראל. התיקונים המדוברים, שנעשו בשנים 1971 ו-1972, נוגעים לעיסוקם של רואי חשבון המשמשים גם כשמאי מקרקעין, ולכן נתפסים כמגבילים את חופש העיסוק של רואי חשבון. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של סעיף 11 לחוק רואי חשבון, המאפשר לשר המשפטים לקבוע "דברים אחרים" המהווים התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע. העותר, רואה חשבון המשמש גם כשמאי מקרקעין, טוען כי התיקונים חורגים מהותית מהסמכות שמעניק החוק, אינם סבירים ומגבילים את חופש העיסוק ללא בסיס משפטי ברור. פסק דינו של השופט ברנזון מסכים עם טענות העותר בכמה סעיפים. היא מפרשת את הביטוי "דברים אחרים" בסעיף 11 לחוק המקורי כמתייחס לעניינים שאינם עוסקים במסחר, ולא כסמכות גורפת לאסור עיסוק כלשהו. יתר על כן, השופט מדגיש כי חופש העיסוק הוא זכות יסוד שאין להגבילה ללא הוראת חוק ברורה וחד משמעית. אין די בלשון המעורפלת שבה נעשה שימוש בחוק כדי להקנות לשר המשפטים סמכות בלתי מוגבלת לאסור על רואי חשבון לעסוק בעיסוק כלשהו. התיקון משנת 1971, שלא כלל הוראת מעבר, אינו תקף אפוא במידה שהוא מפקיע את זכויותיהם של רואי חשבון שכבר עבדו כשמאי מקרקעין. בנוסף, מציינת השופטת כי ההיסטוריה החקיקתית והדיונים בכנסת על החוק תומכים בפרשנות זו, שכן הכוונה הייתה להגדיר במפורש את העיסוקים הנחשבים בלתי הולמים רואי חשבון. גם התיקון משנת 1972, שניסה לטפל בסוגיה באופן רטרואקטיבי, אינו מספיק כדי להעניק תוקף להגבלות, במיוחד משום שהוא מציב תנאי מגביל לגבי אותו לקוח. פסק הדין מדגיש אפוא את חשיבותה של חקיקה ברורה ואת גבולותיה של חקיקת משנה בהגבלת זכויות יסוד. משכך, התיקונים מוכרזים כבטלים ומבוטלים, והמשיבה מצווה לכסות את הוצאות העותר.